בר כוכבא פינת מצליח

אופס, עשיתי את זה שוב. הושבתי את ישבני הדואב, משנים של רכיבה על אופנוע, ברכב המשפחתי. הפעם באמת לא הייתה ברירה, נסעתי לעשות לאוטו טסט. ואיכשהו זה נגמר בדו"ח חנייה. ולא שאני כזה צדיק, אבל אני מסרב להודות באשמה. או קיי, אני מודה באשמה. אבל הטיעונים לעונש מוצקים.

מעשה שהיה, כך היה.

ביום אביבי בחודש מרץ נטלתי את הרכב המשפחתי כדי לבצע את מבחן הרישוי השנתי, "הטסט" המפורסם. מסתבר שיש לשלם את האגרה בדואר מראש (אני מוכן להישבע שבפעמים קודמות שילמתי בסניף הדואר שבמכון עצמו). וכך, דבר גרר דבר, ומצאתי עצמי מסתובב ברחובות בני ברק, באזור התעשייה הקרוב לקניון איילון מחפש סניף דואר. אחסוך בפרטים. מצאתי, חניתי, שילמתי, בחנתי, עברתי. ובעודי שמח וטוב לב על שהמפגש המלבב אזרח – שלטון מגיע לסיומו, מעיר לי הבוחן: "ראית? יש לך דו"ח".

"מה? לא ראיתי, וגם לא יכול להיות. חניתי כחוק, ל10 דקות". אבל את הבוחן זה לא ממש הרשים. שלף את הנייר המקופל היטב מן המרווח שבין מכסה המנוע לשמשה והגישו לידיי.

בחזרה לזירת הפשע.

חזרה לזירת הפשע הולידה את המסקנות הבאות:

1. הצדק עם העירייה, אכן חניתי שלא כחוק.

2. אני לא לבד. עוד נהג תמים עומד ומחכך פדחתו, הכיצד?

ובעודנו מנסים להבין את הטעות, נהגת נוספת, אשר החנייה הפנויה נראתה לה לא פחות מזכייה בפייס, גולשת באלגנטיות אל המקום שהתפנה. "לא כדאי לך, נותנים פה דו"ח". "מה באמת? אסור?".

מבחן האדם הסביר

מבחן האדם הסביר הנו מושג משפטי אשר נועד לפתור מחלוקות אשר הנן על התחום האפור. האם האותיות הקטנות בחוזה מחייבות? תלוי אם האדם הסביר היה פועל על פיהן.

אומנם יש תמרור האוסר על חנייה, אך הוא נצפה מצידו השני של הרחוב, ואלו המגיעים מן הכיוון ממנו הגעתי אני לא מבחינים בו ונופלים כמו זבובים. על כן יש לומר, האדם הסביר, רואה חנייה פנויה, מכוניות חונות, אין תמרור, חונה, חוטף. על כן יש לבטל את הדו"ח.

האדם הסביר, אשר חוטף דו"ח של 100 שקלים, שלא בצדק, על פי דעתו הסבירה כמובן, מקטר, מתעצבן, אבל משלם. וכי סביר בעוון 100 שקלים להתכתב, להשפט, להתעצבן…..? וכך חשבתי לעצמי לשלם. עבור סבירים כמוני המציאו את שיטת מצליח.

הפקח הסביר, כך אני סובר, יבחין כי ישנה אירגולריות, מאין סטיית תקן, בקטע הרחוב הנ"ל בו כמות הדו"חות גבוהה מן המקובל. מה גם שרובם חונים הפוך.

אבל אני לא האדם הסביר. וגם תחושת השליחות העיתונאית שאפפה אותי באותה העת (המקרה אירע מספר ימים לאחר פרסום הפוסט הראשון בבלוג הטרי) על כן כתבתי מכתב. ולא תאמינו, הדו"ח בוטל. בהוראת התובע הסביר של עיריית בני ברק.

 


לפני

מקום האירוע, תמרור "אין חניה", איך לא ראיתי אותו קודם? 

 

לפני2

כאשר מגיעים מן הכיוון השני, אין תמרור, רואים מכוניות חונות, קל לטעות.

 

בחזרה אל זירת הפשע, הפעם כזכאי.

ראשית תרשו לי לשבח את התובע של עיריית בני ברק, אשר הכיר בצדקת טענותיי ולא גרר אותי למשפט אשר ספק אם הייתי הולך אליו בהתחשב ביחס העלות תועלת.

ביקור בזירה בחלוף הזמן, מגלה כי העירייה הכירה בטעותה ותיקנה את הסימון (צבעה את המדרכה באדום לבן). יצרתי קשר עם שותפי לדילמת האסיר. שאלתי אותו אם גם לו ביטלו. ענה לי, שלמתי כבר אחי, לא היה לו כח להתעסק. שלחתי לו סמיילי, רוצה לומר, סביר.

האם מוגזם לצפות מן העירייה אשר הכירה בטעותה לבטל הדו"חות  לכלל הנהגים?

לדעתי סביר.

אחרי

 בחלוף הזמן, העירייה תיקנה את הסימון, באורח פלא, האזרחים כבר לא חונים שלא כחוק.

אני ואתם

לפני מספר שבועות בעודי רוכב על אופניי את רכיבת הבוקר שלי, פנה אלי בכעס אדם שרץ ממולי: "למה אתם תמיד נוסעים בצד המיועד להולכי הרגל". סליחה, לא שמתי לב. אבל מי זה "אתם"? אני פה לבד. האם הכעס שלו כלפי כל אותם אנשים, אותם אני לא מכיר,  אשר במהלך חייו הפריעו לו כשנסעו בצד הלא נכון. הצטבר ונאגר, שכבה על גבי שכבה, עד אשר התפרץ לעברי כאילו אני אשם בכל אותם מקרים? (מצטער, הייתי שקוע במחשבות, באמת לא שמתי לב).

אבל האם לא זהו העקרון שבבסיס הענישה? ניתן לנהגים דו"ח על חנייה, מהירות, whatever, עד שהם ילמדו את הלקח. אבל הנהגים לא מבינים ולא לומדים. הנהגים הם ציבור, רק אלו שחטפו את הדו"ח הפנימו. על כן האסטרטגיה של בחינת החוק כך שיהיה סביר ונהיר, נראית לי קצת יותר אפקטיבית. ואני מכוון בעיקר לעבירה הכי נאכפת במחוזותינו, עבירת המהירות.

אני מותיר את הדיון בזכות או נגד מצלמות המהירות לפעם אחרת. אבל תפנימו:

ענישה היא ענישה ומניעה היא מניעה. ואין שום קשר ביניהן.

אהה ואם קיבלתם דו"ח בקטע הרחוב ההוא… אין צורך לרוץ ולשלם, תשלחו מכתב, תגידו שאני שלחתי אתכם.

 מכתב בני ברק

תשובה בני ברק

השאר תגובה