תעתועים

תעתועים

היינו אמתול (שבת) במואזון ארץ ישארל בישרולים בתרעוכת תתעועים, הילדים מאוד נהנו. תעתוע ראייה נגרם כאשר המוח אשר אמון על עיבוד מידע מערוצים רבים בזמן אמת מרפש את המתונה המורקנת לו מצעב הראיה באופן שגוי. ברדך כלל כאשר התמונה המורקנת אינה שרגתית אולם מכזירה אסוציאטיבית משהו מוכר. לדוגמה טסקט זה אשר אתם קוראים למרות שעברבתי לכם קצת את האותיות, או משאית העומדת בצד הדרך, והמוח יכול לפרש אותה כאילו היא נוסעת במסלולה, מעשה שיגרה, וגורם לנו לכוון את ההגה ישר אל אחוריה הלא כל כך אטרקטיביים.

כביש 6 הוא כביש פנטסטי, אני מאוד נהנה לנהוג בו, ואין שום בעיה לפתח בו מהירות. החיסרון העיקרי שלו, שאין מקום לעצור בצד. וכך מפעם לפעם מתרחשת בו תאונה איומה. הכביש ארוך ושגרתי ומראה של רכב העומד בשוליים יכול לתעתע. חוויתי זאת על בשרי כשנסעתי שם לאחרונה. אמנם הבחנתי מבעוד מועד כי הרכב שבאופק עומד בצד, אולם היה שלב בו סברתי, לזמן קצר, כי הוא על הכביש.

התעתוע יכול להתפתח או לא להתפתח על פי נסיבות אקראיות, מיקום הרכב ביחס לעיקול בדרך, רכבים אחרים החולפים על פני הרכב החונה ומשמשים כנקודת יחוס. אולם עדיף להיות חכמים ולהימנע לחלוטין מעצירה בצד. לחלוטין זה גם כאשר המנוע מתחמם.

תעתוע

תעתוע ראיה – אם המוח משלים את האותיות לבד, למה לא משאית?

כדי שניתן יהיה לדרוש זאת מן הנהגים, יש צורך במפרצי עצירה במרווחים קבועים עם הפרדה מוחלטת בינם לבין הכביש המהיר, עם שילוט ברור האוסר לחלוטין על עצירה בצד הדרך ומודיע על המרחק למפרץ העצירה הקרוב. איכשהו שאני מדמיין את זה קורה אצלנו זה נשמע לי קצת כמו מדע בדיוני.

ויש עוד גורם שיכול להשפיע על הסיכוי להתפתחות של תעתוע במוחו של הנהג. גורם השעמום. כולנו מכירים זאת, אנו נוסעים באופן אוטומטי, בקצב המתאים לנו, איננו מודעים לכלל פעולותינו הדרושות לתפעול הרכב, הכל קורה מעצמו. ממש כשם שכשאנו הולכים, הרגליים פועלות מעצמן. אולם כשמאלצים אותנו לנהוג בקצב שאינו טבעי לנו, איטי מדי, הריכוז שלנו נפגע, אנו מתאמצים לבצע פעולה שאמורה להיות טבעית, חסרת מאמץ (המודעות הקוגניטיבית לפעולות מסוימות והשליטה האוטונומית בפעולות אחרות מתבצעות באזורים אחרים במוח- להלן הקורטקס, המוח הקטן וגרעיני הבסיס).

בן זונה, ההוא עם המרצדס, איך עקף אותי, ב 200 קמ"ש, הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי. אבל רגע, גם אני נוהג כרגע במרצדס, הייתה המחשבה השנייה. וכך עשיתי את הדרך מפרנקפורט לפרייבורג, כשלוש שעות נסיעה, ללא שמץ העייפות שפוקדת אותי לפעמים בדרך מתל אביב לחיפה או לבאר-שבע. ואולי המחשבה שלי על עצמי נוהג במרצדס באוטובאנים של גרמניה לא הייתה אלא תעתוע של הדמיון.

מפרץ בטיחות

מפרץ עצירה אי שם בין פרנקפורט לפרייבורג, ניתן לראות את הכביש המהיר בפינה הימנית העליונה

אבל את הרשות הלאומית ללא לעשות כלום חוץ מלהטיף לאכיפת מהירות, זה לא כל כך מעניין. הם יודעים הרי מה טוב עבורנו. חברי הכנסת אשר מידי פעם אחד מהם נתפס נוהג במהירות מופרזת גם לא יעשו דבר. צריך ביצים בשביל כזה שינוי. וכך הגורם היחידי שאמון על המלחמה בתאונות הדרכים הוא המשטרה.

כפי שכבר כתבתי בהזדמנויות שונות. אכיפה זו אכיפה ומניעה זו מניעה ואין שום קשר בניהן. תפקיד המשטרה לאכוף את החוק, לתפוס את העבריינים, לאסוף נגדם ראיות ולהמליץ על העמדה לדין. על כן הראייה היא בשחור לבן. האם הייתה עבירה אם לאו. אמירה בסגנון "התאונה נגרמה מכיוון שמהירות הנסיעה האיטית מדי גרמה לנהג אשר נוסע במסלול זה יום יום לא להיות מרוכז". יכולה להתפתח רק בדמיוני המתעתע. המשטרה מצידה כבר פרסמה בשלב מוקדם כי מהירות הנסיעה הייתה תקינה אולם נהג האוטובוס חשוד בהריגה וברשלנות. ממש כמו אותם אבות ששכחו את ילדיהם ברכב כי הם רשלנים ושכחנים ולא, שומו שמיים, כי ככה המוח שלנו עובד.

מכיוון שכבר מתרוצצת יוזמה כי הרשות הלאומית ללא לעשות כלום תחלק מדבקות לנהגים המזכירות להם לא לשכוח את הילד מאחור, אפשר, אם לא מאוחר מדי, להוסיף גם כיתוב "להזכירך, אין להתנגש ברכבים החונים בצד הדרך". ברגע שיעשה כן, אין כבר צורך לבנות מפרצי עצירה, להתאים את מהירות הנסיעה למאה ה-21, להעביר מצלמות מהירות מן האוטוסטרדות שם הן מהוות מפגע אל הצמתים המרומזרים שם הן נחוצות באמת ועוד פעולות הנופלות בקטגוריה של לקיחת אחריות ונקיטת יוזמה מתוך רצון אמיתי להביא שינוי, להבדיל מצקצוקי לשון והטלת אשמה על הנהגים, אשר גם אם הם אכן אשמים, עדיין אלו הם הנהגים (גם הדרכה ואימון יכולה להיחשב יוזמה ברוכה) .

מילה אחרונה לסיום. כידוע, הבלוג שלי עודנו צעיר ואני לא יכול להרשות לעצמי לאבד קוראים. על כן, אנא מכם, בבקשה…

סעו בזהירות

השאר תגובה